תמיד הייתי ילדה חייכנית ורצינית. הייתי סקרנית להבין למה מתחת לחיוכים מסתתר עצב? מאין הוא נובע? ולמה עולה בכי במצבים שונים? רציתי להבין את חיי, את רגשותיי ואת רצונותיי. הייתי עוצרת להתבונן על ארועים שונים בחיי וחושבת- מי אני? מה קרה עכשיו? איך אני מרגישה עם זה? גם שאלתי את עצמי שאלות כמו - מה הייעוד שלי בחיים? מה אני רוצה לתרום לעולם? למה אנשים מתנהגים כמו שהם מתנהגים? הקדשתי זמן למחשבה ולכתיבה של רגשות וחוויות ונתתי מקום לעצב כמו גם לשמחה. ניסיתי להבין את הערך שלי בעולם ואת משמעות החיים. רציתי לחיות את חיי בהשראה ובהשלמה מלאה, ללא פשרות או פחדים, בדרך המדויקת ביותר עבורי.

​

במהלך השנים וככל שהתבגרתי - העומס, הפנימי והחיצוני, בחיי גבר: ההתחייבויות גדלו, המטלות הצטברו ומבלי לשים לב, התחלתי להזניח את הרגעים בהם אני מרשה לעצמי לשהות, לחשוב, להקדיש זמן לעצמי. בעקבות נסיבות החיים וחוויות כואבות שעברתי שכחתי את אותן השאלות, איבדתי את הקשב לרצונות שלי והתחלתי לזרום עם החיים, להתגלגל, לחיות ולשרוד.

באותן שנים סיימתי תואר באוניברסיטת תל אביב, נכנסתי לזוגיות, הכרתי אנשים מדהימים וחברים טובים, נהניתי, עברתי חוויות משמעותיות מלאות באהבה, כיף וצחוק, נסעתי, טיילתי, אך משהו היה חסר. משהו בכיוון אליו לקחתי את חיי לא היה נכון או מדויק עבורי. לא הייתי שלמה עם חיי ולא הייתי מאושרת, לא באמת. עבדתי בעבודה נחשבת לקראת עתיד מבטיח, אבל סבלתי. היה לי בן זוג מדהים, אבל היינו רבים ללא הרף. הייתי בנתק מאבא שלי, רבתי עם אמא שלי, לא הסתדרתי עם אחותי, פחדתי. פחדתי לשנות, פחדתי לפספס, פחדתי לאבד.

ואז החלטתי לעצור ולחשוב - השנים רק הולכות ועוברות ואני רק מתרחקת - מעצמי, מהרצונות שלי, מהחיים אותם אני רוצה לחיות. רציתי להיות שלמה עם חיי ועם כל מה שהינו חלק מהם - הזוגיות, העבודה, היחסים בחיי עם משפחתי ועם חבריי.

​

ואז הגעתי לאימון הסאטי ומשהו החל לקרות בחיי. משהו נהיה יותר נעים, נינוח ושליו בפנים. זה רק היה תחילתו של מסע מופלא, מעורר ופוקח עיניים. מסע להכרות ולהתקרבות שלי לעצמי. הכרות עם הפחדים, עם הרצונות, עם המסקנות שבמהלך השנים הסקתי על עצמי וזה רק על קצה המזלג.

​

באימונים חוויתי קשב עמוק ללא שיפוט או ביקורת, הרגשתי אהובה והאמונה שלי בעצמי, במסוגלותי ובגדולתי שבה אלי. נזכרתי בילדה שהייתי, שהאמינה שתחיה חיים נהדרים ומלאים, חיי הגשמה, חופש ואהבה. למדתי להכיר בקיומן של אפשרויות חדשות בעצמי ובתחומי בחיי, פיתחתי חוסן נפשי ורגשי, פירקתי ושחררתי תחושות לא נעימות וזכרונות כואבים, פיניתי מקום בתוכי כך שדברים חדשים וטובים יוכלו להגיע אלי, זכיתי להכיר רבדים רבים ושונים בעצמי ומתאפשר לי בכל רגע ובכל יום לבחור איזה בן אדם חשוב לי להיות וע"פ אילו ערכים חשוב לי לחיות.

​

בעקבות תהליך האימון, מצאתי היכן נמצאת התשוקה שלי בפן המקצועי ושיניתי את מסלול הקריירה שלי מרואת חשבון למאמנת סאטית, הקמתי משפחה מהממת, יחסיי עם משפחתי השתנו והשתפרו משמעותית, אני נמצאת במערכות יחסים מיטיבות, מברכת על הניסים בחיי וזוכה להכיר את עצמי, קצת יותר בכל יום ושבוע.

 

היכולת שלי להתמודד עם אתגרים שמגיעים כיום לחיי היא שונה בתכלית. אני מסוגלת להיות עם האתגר ועם הרגשות שהוא מעלה בי. לבכות ולכאוב ובו זמנית גם לתמוך בעצמי ולהוקיר תודה. אין לי צורך באינסוף מנגונונים והסחות דעת שיאפשרו לי להמנע מלהרגיש רגשות כואבים, מהסיבה הפשוטה - אני מסוגלת להתמודד עם הרגשות שלי, יהיו אשר יהיו, והמסוגלות הזו הולכת וגדלה ככל שאני מתאמנת, מכירה ומתמודדת, במרחב האימוני, עם יותר ויותר חלקים שבי. כך החוסן הנפשי שלי גדל, הנשימה מתרחבת ואני מפתחת בתוכי בית תומך, אוהב ומכבד, כזה שיש בו מקום, תוקף והכלה, כזה שאין בו שיפוט או דחיה, בית שהכל מתקבל, כולם מתקבלים אליו ומקובלים בתוכו. 

​

התפתחות אישית זו דרך חיים וזה עניין של בחירה. בחירה אמיצה ומאתגרת, מיטיבה ומשחררת. עבורי זו הייתה בחירה בעצמי ובחיים שלי ובחירה להיות הגרסה האוהבת, המוגשמת והשלמה ביותר של עצמי.